כמה פשוט היה יכול להיות לנו אם היינו מסתדרים עם בני אדם כמו עם החיות שלנו. כשאביב היה בן תשע, הופיעה חתולה בפתח דלתנו והודיעה שהיא כאן כדי להישאר. הבן לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא הסביר לנו שכדי שהיא תבין שהיא שלו ורק שלו הוא יכין לה בחדרו חול ואוכל וכל מה שהיא צריכה, אבל היא צריכה להישאר סגורה שם לכמה ימים כדי שתתרגל אליו. וכך באמת היה. הם הפכו לחברים, שכאלה רואים רק בסרטים. היא הייתה הנחמה שלו. כשהיה חוזר עצוב מבית הספר, כמו אחרי חיסון פפילומה פעם אחת, היא הייתה שם תמיד, מגרגרת וממתינה לתשומת הלב שלו. כשהמורים כעסו, ההורים עוד יותר וכשהחברים החרימו, היה נסגר בחדרו עם הלגו והחתלתולה וביחד בנו עולמות שלמים, רק שלהם.
בימים הראשונים שלה בביתנו היא הייתה קטנטונת ושדופה עם זנב ארוך ארוך, אז הוא קרא לה זניבי. עברו השנים והחתולה התעגלה והתעגלה, גדלה וגדלה, עד שנראה שהזנב ממש מתקצר והגוף עובר אותה במימדיו, אך השם נשאר, זניבי. הצרות ההולכות וגדלות עם המורים והחברים גרמו לצער גדול בבית. הרבה שיחות נסבו על אמפתיה ועל הרגש סביבתי, אך כלום לא עזר. מכסת האמפתיה שקיבל הופנתה כולה אל החתולה. הוא היה דואג לה, מחבק ומפנק ועוקב קצת בדאגה על משקלה ההולך ותופח.
יום אחד פנה אלי ואמר לי, אמא, אני יודע שקשה שלא לתת לזניבי משהו כשהיא מבקשת, אבל אולי זה לא כל כך בריא לה, אז מצאתי פתרון. אני מחזיק גרגרי שעועית בחדר וכל פעם כשהיא מבקשת משהו אני נותן לה גרגר. מצד אחד זה לא טעים לה אבל מצד שני, ככה אני לא אומר לה לא. חלפו השנים והנער גדל והפך לחייל. גם המסגרת הצבאית לא הצליחה לחדור את השריון המבוצר שלו והצרות עם המורים הומרו לצרות עם מפקדים. אני לא מבין מה אני עושה לא נכון, הוא אמר לי, כולם כועסים עלי. זוכר את שקית גרגרי השעועית? שמור לך שקית כזו ביום יום, ואל תשכח לתת מדי פעם, כי כמו זניבי כך אנחנו כולנו יחד בכל בני ברוך, מרגישים כשנותנים לנו מהלב וזה משפיע עלינו. האם הניסוי הצליח? ימים יגידו…