בממשלת אנגליה מקצים שרה מיוחדת לענייני בדידות, כי מסתבר שהמון אנשים, במיוחד מבוגרים, מאוד בודדים. העניין הזה הוא נטל על המדינה, מעבר לסבל האישי שלהם כמובן, כי הבודדים נוטים להיות יותר חולים, יותר מדוכאים ונדרשים ליותר טיפול.
לעומת זאת, אצלנו בארץ ישנה דוגמה הפוכה. העיר עם תוחלת חיים הכי גבוהה או כמעט הכי גבוהה בישראל היא עיר מאוד ענייה. מדובר בבני ברק,שבה מצד אחד יש אחוז עניים גדול מאוד והתזונה לא כל כך טובה, אבל מצד שני הם דואגים אחד לשני, במיוחד לזקנים בודדים, עריריים. תמיד יהיה מישהו שיבשל להם ושידאג להם בחברה, דואגים ללימוד בחברותא וזה משפר מאוד את רמת האושר, את איכות החיים ואת תוחלת החיים.
אני בתור רווק תל אביבי, עוד לפני בני ברוך, החווה את הבדידות על עצמי. אני גר בדירה לבד, כל יום חוזר הביתה מהעבודה, אוכל עם עצמי ארוחת ערב מותש מהעבודה ואפילו שאני צעיר, אני מרגיש את הבדידות מאוד, לכן אני הולך לכל מיני פעילויות כגון חדר כושר, יוגה וכו’. תקופת הקורונה חידדה בי מאוד את תחושת הבדידות.
אתה יכול להיות מוקף בהמון אנשים אבל עדיין להרגיש בודד, אתה צריך להרגיש שמישהו מבין אותך, מחובר אלייך בלב ובנפש ואז לא תרגיש בודד. הבעיה עם העולם של היום שהכל דרך מסכים והכל מבוסס על אינטרסים קצרים והבדידות הולכת וגואה. כל זה גורם לדיכאונות, עישון סמים, אלכוהול, התעסקות מוגזמת בכושר וכמובן ברשתות החברתיות.
אדם מבסיסו הוא יצור חברתי. הוא תלוי בחברה שלו הן מבחינת ההישרדות הפיזית והן מבחינת הנפש. הנפש צמאה לחיבור עם נפשות אחרות,היא חייבת חברה, משפחה, אישה, ילדים, על מנת להרגיש מאושרת באמת ולא בודדה. האושר האמיתי נמצא אך ורק בחיבור בין בני אדם. אם תחשבו על זה, כל מה שאנחנו מדמיינים כאושר קשור או תלוי באחרים, אם בהשוואה לאחרים (שזה גם כן סוג של קשר) ואם בלחלוק עם את האושר שלך. אנו נוטים ביתר קלות להתעסקות השוואתית עם האחר, כמה יש לו לעומתי, כמה הרווחתי ביחס אליו, מה מצבי הגופני בהשוואה לסובבים אותי. עלינו ללמוד שעדיף לנו להתעסק בלייצר אושר סביבנו, כי אושר לא פוחת שהוא מתחלק, להפך, הוא מכפיל את עצמו.