כימיקלים ומוח

המדע מכיר את תופעת ה”היי” המורגשת כשמוחו של אדם מוצף בהורמונים ומוליכים עצביים מסוג: דופאמין, אוקסיטוצין אנדרופין וסרוטנין – (מתוך השימוש ב”חומרים סינתטיים מרחיבי תודעה” שהם סמים אסורים).             

אבל גופנו מסוגל ליהנות מ”הי” גם באופן טבעי! למשל כשאנחנו עושים מעשים טובים! התנדבות, או כל תרומה אחרת לזולת. בעיקר כשאנחנו חווים בעת פעולת הנתינה אמפתיה בצורה עמוקה. וזאת, מכיוון שהמין האנושי, בני האדם, התפתחו כיצורים חברתיים בהתאם לצורך ההישרדות שלהם.
זו כנראה הסיבה שהמונים עוזבים את כל ענייניהם ודאגותיהם הפרטיות למשך יום אחד בשנה, ומקדישים את זמנם לנתינה לזולת. אנחנו יצורים חברתיים, כלומר, תלותיים בקשר החברתי שלנו. כולנו זקוקים לתמיכת החברה. אנחנו לא מרגישים ממש חיים ללא קשר חברתי. לכן מבחינה אבולוציונית, התנהגות אלטרואיסטית היא חלק מהטבע שלנו ומשפרת את חיינו במובנים רבים. מן המחקר מתברר, שהתנהגות אלטרואיסטית קשורה לשיפור בריאות ואף להארכת חיים. יישום בפועל של נדיבות, אמפתיה ותכונות פרו חברתיות משחררת במוחנו כימיקלים שנוגדים את האפקט השלילי של הורמוני המתח והחרדה. תחושת האושר הנוצרת מתוך נתינה, מעודדת את האדם הנותן וגם את המקבל, להמשיך בכך!  אפילו באמצעים וירטואליים… להמשיך ליזום ולפתח את המנגנון האנושי היפהפה הזה של עזרה הדדית. אנשים שעברו חוויה של עזרה לאחרים או עזרה מאחרים – מאמינים שלחיות ללא חברה לא נקרא חיים… במנגנון הנתינה והעזרה שני הצדדים המעניק והמקבל מעלים את סיכויי ההישרדות שלהם ואת מרכיב האושר בחייהם. בואו נחגוג את “יום המעשים הטובים” לא רק פעם בשנה… פשוט נחייה כך את חיינו! זה טבעי לתת! זה אנושי לקבל! קשר וחיבור בין בני אדם, אמפתיה והרצון לעזור זה לזה – הן התכונות היפות ביותר שזכינו להן כאנושות!

ציורים? זה משעמם…

בעלי גלריות בימינו מדווחים שדווקא שילוב של טכניקות, וחיקוי סגנונות מוכּרים – מוכר! ממש כמו בתקופות קודמות – “המתעשרים החדשים” ורוב רובה של האוכלוסייה, שאינה מכירה לעומק את עולם האמנות –  רוצים לתלות בביתם יצירות מקור! הם דורשים מהאמנים שלנו לספק את הסחורה. מבקשים מהאמן שיהיה קצת סגול בציור, כדי שיתאים לצבע הכורסא… מוכר למישהו? כיוון שחסר להם חינוך אמנותי, נוצר ביקוש לכל מה שדקורטיבי, או לחיקוי של מה שמוכר מן העבר. (“תצייר לי בבקשה בסגנון של פיקאסו או ואן גוך”). שהרי, מה שיש לו תבנית במוחנו – מאפשר לנו תקשורת עימו. (ל ואן גוך ופיקאסו יש לנו כבר תבנית כלשהי) כך נהנים אנשים מהתחושה שהם “בעלי טעם. תרבותיים”. ויש לשאול, למה חשוב להם פתאום “טעם אישי”? ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בחינוך שקיבלו בבתי הספר שלנו ובבית ההורים (ועדיין נפוץ) חינוך לאינדיבידואליזם. (המאה ה 20). דווקא בזמננו היה צפוי שחינוך חברתי, גלובלי, אינטגרלי יועדף שכן, עולם גלובלי אינטגרלי מתהווה ממש לנגד עינינו ואולי המגבלה של “בעלי המאה”  (שהם כידוע “בעלי הדעה”) מתעניינים בעיקר בממון ופחות בהתפתחות הכישורים הגבוהים של האדם כגון אמנות, היא שדוחפת את התרבות המערבית להחזיק בעיקרון הקפיטליסטי ובאינדיבידואליזם? – בנוסף, בל נשכח את הנעשה מחוץ לארצנו הקטנטונת

רבים מהצעירים שלנו, עיניהם נשואות לארצות נכר. אוכלוסיית הצעירים, הדור החדש – מעדיפה אמנים המצליחים בחו”ל, על כך נאמר: יקירי האמנים, אנחנו מצפים מכם לחידוש, להתעוררות להתפעלות דווקא כאן, בארץ שלנו! רוצים להגיע ביחד איתכם לגבהים חדשים של הישגים רוחניים ותרבותיים.                                   

זה לא פשוט. אנחנו יודעים. האמנות והתרבות, הגיעו למבוי סתום. רק ביחד נצליח! כשם שהכלכלה במשבר, היחסים בין המדינות במשבר, מערכות שלמות בכל מדינות העולם קורסות. “עשירי העולם” (ה”טייקונים”) שהם גם בעלי עוצמה תקשורתית, ופוליטית הם מהווים דוגמא ומופת לצעירים שמחפשים משמעות …

נוצר  מצב חדש. מצב מעורר דאגה! לא רק אמנות הגיעה למבוי סתום. כל הסימנים מעידים על משבר תרבותי כלל עולמי המקיף למעשה כל תחום: גם חינוך, כלכלה, מדע, פוליטיקה ומה לא…  הגיע הזמן יקרים! הגיע הזמן לחקור ולהבין מה קורה פה? מה באמת נדרש מאיתנו כדי להיטיב לכולנו, זה עלינו, על כולנו! כל יושבי תבל! להכיר במצב, לקבל החלטות אמיצות ולהתחיל בשינוי !

80 שנים… נו נגיד 90 שנים

זה מה שהוקצב לנו. לפעמים זה נראה הרבה, ולפעמים מרגיש שזה טס ברגע… הכל יחסי. מה שכן, העובדה שאנו חיים פחות ממאה, גורם לנו לשכוח את העבר.

מה שקרה לפני יותר מ-80 שנה, מרגיש כמו איזו היסטוריה עתיקה. אולי יש איזה תיעוד, תמונות במקרה הטוב אבל הרגשות, השמחה והכאב, האושר והעצב, לחצים, בלבולים, אישיים וקולקטיבים, כל זה נעלם. הופך לאיזה סרט בשחור לבן, שאני לא ממש מזדהה איתו, או מרגיש שזה קשור אלי. איזה משהו שהיה פעם, והיום זה אגדה, או לפחות לא רלוונטי אלי. אני מסתכל היום על ארה״ב, הארץ המודרנית ביותר. דמוקרטיה, ליברליות, פתוחה לכולם.

בנוסף היהודים שם תמיד היו בפריחה. תפקידים מובילים בחברה. בניהול, כלכלה, תרבות. כל החנויות והעסקים המצליחים בבעלות יהודית. נראה כאילו הכל טוב. זה בדיוק אותו המצב שהיה באירופה לפני 80 שנה. היהודים לקחו חלק מרכזי ואף מוביל במדינות אירופה, אך בהדרגה, פה ושם, ממש בקטנה, התחילו לראות כל מיני מעשים אנטישמים מופיעים להם. היו כמה יהודים שניסו להזהיר, ששוב חוזרת התופעה ההיסטורית הזו, של שנאה ליהודים, שיכולה להיגמר באסון נוראי, אך הרוב טענו שזה שטויות, זה רק כמה מטורפים, אבל בעיני הרוב אנו אהובים.

ולעולם לא יכול לקרות משהו מהפוגרומים האלה שסיפרו לנו, שקרו בעבר. זה משהו של פעם. כאלה דברים כבר לא קורים יותר. ואז פתאום, דווקא במדינה הכי מובילה, הכי מפותחת והכי תרבותית, עולה לשלטון, בצורה דמוקרטית, אדם, שמצליח תוך כמה שנים, להפוך את העם הכי תרבותי, פתוח לכולם, לעם הכי רצחני בתולדות ההיסטוריה.

ועכשיו בארה״ב, שוב מופיעים להם מעשים אנטישמים. יחסית מעט, אבל בשנה האחרונה זה הולך ומתגבר. יש כמה בודדים שצועקים שטבע האדם לא השתנה, וההיסטוריה חוזרת, והרוב אומרים, זה כמה משוגעים בודדים, פה במקום הכי מתקדם ותרבותי, ודמוקרטי בעולם, זה לא יכול לקרות. לי אישית יש זכות, שיש לי סבתא בת 92 שחוותה את זה, וסיפרה לי איך בין לילה, כל השכונה שלהם, שכולם היו חברים, ברגע הפכו לאויבים. שבשום אופן הם לא האמינו שזה יכול לקרות פתאום מצאו את עצמם על רכבות בדרך למחנות.

היא סיפרה לי את זה, וזה נגע לי מאוד בלב. זה הפך את זה למשהו הרבה יותר קרוב ואמיתי, וכבר לא לאיזו היסטוריה עתיקה, סרט שחור לבן שלא קשור אלי. לא משנה אם אני מהאלה שדואגים על זה, או האלה שאומרים שיהיה בסדר, כדאי לדעתי להתעניין, להיות מודעים. לשאול למה זה חוזר במהלך אפלי שנים, והאם יש לזה פתרונות. הנה כח חדש שקם, שמרכז הרבה תכנים מאוד מעניינים ונוגעים בנושא.