משפחה בקורונה

“רק שלא נחטוף קורונה” הצהיר השבוע בעלי. מעכשיו אנחנו נכנסים לבידוד מלא. לא משנה אם יש בית ספר או אין בית ספר, וגם לא משנה אם הסופרמרקטים נפתחים. נעבור לקנייה אינטרנטית, נבנה להם משחקייה בחצר הפרטית שלנו. התברכנו בבית פרטי משלנו ואפשר להתבודד מכל העולם. עד יעבור זעם, עד שתחלוף הקורונה. זה היה בחודש מרץ. לא יצאנו לשום מקום. הילדים היו משועממים בבית אבל כל מיני תופעות של קוצר רוח ואלימות בין האחים דווקא נרגעו. הבית עושה להם טוב, חשבתי לעצמי. התעסקנו המון באוכל, בישולים בריאים. 

עם הזמן, מרוב בישולים ואפיית עוגות, התחלנו להתנפח. השלווה המפתיעה שהגיעה מחזית הילדים לא שימשה כחומת מגן ביני לבין בעלי והתחיל להיבנות מתח בינינו על רקע חילוקי הדעות בדבר ההתנהלות מול הקורונה ועל רקע האכילה המוגברת וההשמנה. בתחילת הקורונה הסכמתי אתו – בידוד מלא זה הכרחי. אחר כך הרגשתי שאני מתחילה להיחנק מזה. אי אפשר ככה, מוכרחה לראות אנשים. באחד הריבים הקשים בינינו הוא צווח לי, “למה את חייבת לראות אנשים? מה זה משנה לך?” הצווחה הזו נכנסה לתוכי והדהדה שם במשך ימים. מה זה משנה לי? למה אני צריכה אנשים? אני לא מדברת בכלל עם השכנים שלי, האמת היא שאני לא יודעת אפילו את שמם. אין לנו חברים וכשהילדים שלי רוצים להביא חבר הביתה אני סובלת מזה ממש, ובכל זאת, משהו בי התרוקן מבפנים. אני צריכה אנשים. לא ברור לי למה, אבל זה ככה. 

התחלתי ללקט ידיעות על בדידות של זקנים, של מחוסרי משפחה. אבא שלי סיפר לי בטלפון שחסר לו לשבת סתם בספסל ולהסתכל על העוברים והשבים. למה? שאלתי אותו. מה זה נותן לך? אני לא יודע, הוא השיב. נראה לי שבני האדם יושבים על רשת של קשר, כמו האינטרנט שלכם, צחק אלי ואני דמיינתי אותו עם החיוך שלו חסר השיניים. רשת של קשר, מלמלתי לעצמי, אלחוטית שכזו. צודק אבא שלי. חזרתי הביתה, לאפות עוגיות גרנולה משגעות לפי מרשם שמצאתי באינטרנט. הפעם זה לא היה בשבילי, זה היה עבור השכנים.