מה שהיה הוא שהווה

אבי דווקא היה מאלו שרצו לספר לדור ההמשך על השואה. הוא רצה לספר על שנאת היהודים הלא מוסברת של הפולנים כלפי שכניהם היהודים, על תליית הצעירים היהודים לעיני כול עיירתו. על המוח הפולני האכזרי שקדח מתוכו מיתות זוועתיות, על רשעות הפולנים שעלתה אפילו על זו של הנאצים הנוראים. הוא רצה לספר לי ולאחי על בריחתו לרוסיה, על כליאתו בסיביר בחשד שהוא מרגל גרמני, על בריחתו מסיביר והצטרפותו לצבא. על האנטישמיות של "חבריו" לפלוגה, על בשר התותחים היהודי שהיה בכל קרב בדרך לכיבוש פולין מחדש. על הכניסה כמשחרר למחנות ההשמדה, על המראות הקשים, על ריח הבשר החרוך העולה מהקרמטוריום שלא מש מנחיריו עד יומו האחרון. על אחיו, אמו, אביו וכל המשפחה שכה שאהב שנשרפו באש גיהינום ההשמדה. אמי לעומתו העדיפה להתכנס בשתיקתה.
הוא רצה שנזכור, שלא נשכח. ואני אטמתי את אוזני, עצמתי את עיניי, הקהיתי את חושיי, זלזלתי בכל מה שהיה. מה חשבתי לעצמי? שאם אתרחק מהאמת המרה היא תעלם מהעולם? את קורותיו שתיתי בשקיקה ויש לומר שגם בכאב עז כשבניי, במסגרת הכנתם למסע בני נוער לפולין, באו אל אבי, אל סבם, לשמוע ממנו את שאותו קרה.
כאז גם עתה האנטישמיות בכל מקום היא מופיעה. והעולם כמוני דאז, אוטם אוזניים, מסיט מבט, כאילו ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. לפסיכולוגים בוודאי הסבר לתופעת ה"עיניים להם ולא יראו". אך מה יסייע ההסבר המלומד אם לא נבין את שורש השנאה העזה, אם לא נדע מהי התרופה? את השורש והתרופה מצאתי בספרו של הרב הד"ר מיכאל לייטמן " למה שונאים יהודים?" לדבריו על היהודים מוטלת החובה למסור לאנושות את שיטת החיבור, שבעזרתה יזכו כל בני האדם לחיים טובים ומאושרים. כל עוד היהודים מוֹנעים מהאנושות את הידע על שיטת החיבור, בני האדם בעולם סובלים. הם אינם מודעים כל כך לסיבה שבגינה הרע בחייהם מתגבר. אולם באופן תת-מודע, הרגשת התלות השלילית צפה ממעמקי טבעם האנושי, וגורמת להם להפנות אצבע מאשימה כלפי היהודים שנושאים בתוכם את המפתח לאושרם, את תכנית התיקון לעולם. גם היהודים עצמם כמעט שלא היו מודעים לכוח הטמון בהם, וסבלו רבות מהאנטישמיות מבלי להבין לעומק את הסיבה לכך.
אם היהודים יממשו את תפקידם בחיבור ויתחילו להנחילו לעולם יקוים הכתוב בישעיה, י"ד: "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'".